מטרת החוקרים במחקר זה הייתה לקבוע את מהי שכיחות השמנת היתר הסרקופנית בחולי דלקת מפרקים שגרונית. ההערכה בוצעה באמצעות מספר שיטות, ובדקה גם את הקשר בין התופעה לבין תפקוד פיזי. לצורך המחקר, שפורסם בכתב-העת ׳Rheumatology (Oxford)׳, החוקרים אספו מידע משלוש עוקבות של חולי דלקת מפרקים שגרונית.
עוד בעניין דומה
ההערכה התבצעה באמצעות מספר מדדים: בדיקת צפיפות עצם, הערכת מסת גוף רזה (ALMI: Appendicular Lean Mass Index) שנמדדה כקילוגרם/מטר רבוע, ומדד מסת השומן (FMI: Fat Mass Index). הנתונים הומרו לציון תקן Z לפי לגיל, מין ומוצא.
נתונים אלו חולקו לקטגוריות באמצעות שיטה חדישה, אשר הושוותה מול שיטות מוכרות ומבוססות. שכיחות הפרעות מבנה הגוף בחולי דלקת מפרקים שגרונית הושוו לשתי אוכלוסיות ייחוס.
בעוקבות חולי דלקת המפרקים השגרונית הוערך הקשר בין מבנה הגוף לשינויים במדדי תפקוד שונים: Health Assessment Questionnaire (HAQ), ו-Short Physical Performance Batteryי(SPPB). שינויים אלו הוערכו באמצעות רגרסיות לינאריות ולוגיסטיות, עם התאמה לגיל, מין ומוצא.
תוצאות המחקר העלו כי שיעור מסת הגוף הרזה ושיעור השמנת היתר הסרקופנית היה גבוה יותר בחולי דלקת מפרקים שגרונית (14.2%; 12.6%, בהתאמה) לעומת עוקבת הביקורת (7-10%; 4-4.5%, בהתאמה, כולם p< 0.05).
החוקרים מצאו התאמה מתונה בקרב שיטות הקטלוג של השמנת יתר סרקופנית (קאפא 0.45). השיטה החדישה ששומשה הגדירה מספר נמוך יותר של נבדקים כבעלי השמנת יתר, כאשר רבים מהם הוגדרו רק כבעלי שיעור נמוך של מסת גוף רזה.
ניקוד גבוה במדד ה-HAQ וניקוד נמוך במדד ה-SPPB מסמלים תפקודים לקויים. במטופלים עם שיעור נמוך של מסת גוף רזה, השמנת יתר או השמנת יתר סרקופנית נמצאה התאמה בין המצבים הללו לבין תפקוד לקוי, כפי שנמדד במדדים HAQ ו-SPPB.
החוקרים מסכמים כי בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, בחולי דלקת מפרקים שגרונית נמצאה שכיחות גבוהה יותר של שיעור נמוך של מסת גוף רזה, השמנת יתר והשמנת יתר סרקופנית. יש לציין כי השיטות שבוססו לאחרונה מגדירות שינויים מבמנה הגוף באופן שונה מהשיטות המסורתיות. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שהשיטות החדשות מתבססות באופן חזק יותר על התפקוד הפיזי.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
