עד כה, לא ידוע מהן ההשפעות של אגוניסטים ל-glucagon-like peptide-1 (GLP-1RAs) על הסיכון לשבץ איסכמי/המורגי ול-TIA בקרב חולי סוכרת סוג 2 (T2DM).
עוד בעניין דומה
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'The Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism', מטרת החוקרים הייתה לאגום את ההשפעות המדווחות של GLP-1RAs על תוצאים שליליים צרברו-וסקולריים, ולבדוק את מידת ההשפעה של משתני הבסיס בהתייחס לכך.
לצורך כך, החוקרים סקרו את מסדי הנתונים PubMed, Embase, Web of Science, Cochrane Library על מנת לאתר ניסויים אקראיים מבוקרים (RCTs) שארכו ≥24 שבועות בהם נבדקו מבוגרים חולי T2DM . החוקרים אגמו את האירועים הצרברו-וסקולריים שנצפו תחת טיפול עם GLP-1RA ואירועים מזרועות הביקורות, וערכו חישוב של יחס הסיכונים באמצעות מודל להשפעות קבועות. בנוסף, נערכה אנליזה של תתי-קבוצות בהתבסס על התרופות השונות, משך הטיפול ומאפייני המטופל מתחילת המחקר. איכות הראיות הוערכה באמצעות ה-GRADE.
סקירתם של החוקרים העלתה 28 RCTs הכוללים 74,148 מטופלים (57% גברים; חציון [טווח], גיל 58 [52-67] שנים, BMIי32 [25.4-37.2] קילוגרם/מטר רבוע, משך ה-T2DMי9 [3.5-15.4] שנים, משך הטיפול 52 [24-259] שבועות). מתוצאות האנליזה עולה כי חולי T2DM שטופלו עם GLP-1 RA הראו סיכון נמוך יותר באופן מובהק לאירועים צרברו-וסקולריים חריגים בהשוואה לאינבו/משווה פעיל (סיכון יחסי 0.83; רווח בר-סמך של 95% 0.76-0.91; I2=0%).
באיגום נתונים ממחקרים על תוצאים קרדיווסקולריים (n=8) נמצא כי טיפול עם GLP-1RA, בהשוואה לאינבו, נקשר עם סיכון נמוך יותר לשבץ מוחי שאינו קטלני (סיכון יחסי 0.85; רווח בר-סמך של 95% 0.76-0.94; I2 =0%), אך לא עם שבץ קטלני (סיכון יחסי 0.80; רווח בר-סמך של 95% 0.61-1.05; I2=0%). שימוש ב-GLP-1RA נקשר עם סיכון נמוך יותר לשבץ איסכמי (12 RCTs; סיכון יחסי 0.73; רווח בר-סמך של 95% 0.60-0.86; I2=0%), וסיכון מרוכב נמוך יותר לשבץ איסכמי/TIA (16 RCTs, סיכון יחסי 0.76; רווח בר-סמך של 95% 0.65-0.90; I2=0%), אך לא לשבץ המורגי (3 RCTs, סיכון יחסי 0.92; רווח בר-סמך של 95% 0.51-1.64; I2=0%).
יתרונות הטיפול השתנו בהתאם ל-eGFR הבסיסי ולמשך מחלת הסוכרת (p-interaction<0.1). היתרונות היו מובהקים סטטיסטית תחת טיפול עם דולגלוטייד וסמגלוטייד תת-עורית/פומית (p<0.05). אנליזת רגישות, בניכוי ליקסיזנטייד עם טווח השפעה קצר יותר, ביטלה את ההטרוגניות בין השפעות ה-GLP-1RA השונים.
לסיכום, חולי סוכרת סוג 2 אשר טופלו עם GLP-1RAs, ובמיוחד בפורמולות ארוכות טווח, הראו סיכון נמוך יותר לאירועים איסכמיים צרברו-וסקולריים. נצפו יתרונות גדולים יותר באופן מובהק בחולים להם משך מחלת הסוכרת היה קצר יותר, ובחולים עם eGFR גבוה יותר.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
